החיים
הטובים
מסופר על שני יהודים אשר נמלטו מאוסטריה לארצות
הברית בשנות הארבעים, ובכך חמקו מהמוות ברגע האחרון והצליחו להתחיל חיים חדשים,
נפגשו ברחוב בניו יורק. אחד מהם שאל את השני: "איך הדברים הולכים בעולם החדש,
בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?" לאחר מחשבה קצרה השני ענה לו: "מה אני
יכול לומר ... אני אסיר תודה! ... ואומלל."
ב-1950
הייתי בן שלוש לא ידעתי בדיוק מה קרה אבל ידעתי שלא מדובר באירוע יום יומי. את
המשמעות הבנתי רק מאוחר יותר. בזמן שהאירוע התרחש, אני רק ידעתי שמשהו מאוד גורלי
ומסוכן מתרחש. ככל שמשפחתי ניסתה להתייחס אלי באופן מרגיע – למרות שבתחילה לא
חששתי כלל – בהדרגה הבנתי שבאופן זה הועברו אלי תחושות הייאוש ופחד המוות שלהם.
כיום אני יודע שהורי, אחותי למחצה בת ה-14 ואני נמלטנו מהקומוניזם על ידי כך
שעברנו מהונגריה לווינה.
לאחר
המלחמה, אמי פגשה את אבי שהיה גם הוא אלמן. אשתו הראשונה נרצחה בפולין בידי
אוסטרים שהובלו על ידי הנאצים. הוא נמלט באופן מסוכן, יחד עם אחיו, דרך חצי
מאירופה ולבסוף הגיע לבודפשט. שם הוא חווה את סיומה של המלחמה ואת תחילתה של
הדיקטטורה הקומוניסטית. להורים שלי, שהספיקו להתחתן, הייתה אז אך ורק מטרה אחת גדולה
אל מול עיניהם: לחיות סוף סוף בביטחון בארץ חופשייה ושלווה. לחיות! לכן הם נמלטו
מבודפשט לווינה, תחנת המעבר שלנו בדרך לארצות הברית. לא הייתה להם שום תוכנית
להישאר באוסטריה יותר מהנחוץ על מנת להשלים את הדרישות לקבלת ויזה לארה"ב, אך
הליך זה התמשך מעבר למצופה.
אחותי אווה ושחרור הנפש
במהלך
תקופת המתנה זו שנמשכה מספר חודשים, שבמהלכה היא הלכה לבית ספר בווינה בלי שדיברה
מילה בגרמנית, אחותי התחברה לארגון יהודי ציוני, שוב מבלי שהשתייכה אליו. שם היא
מצאה את התקווה שהנפש שלה תוכל להשתחרר
בתור
ילדה אווה שרדה את המלחמה תחת התנאים הקשים ביותר ביחד עם אמי בגטו.
ה"מיטה" שלה הייתה תחת שולחן האוכל. היא נכלאה יחד עם 30 אנשים נוספים
בדירה בגודל של 80 מטר רבוע. היא הייתה במקום בו אנשים הוכו, גורשו, הושפלו,
ונרצחו. בגלל שהיו יהודים. אווה התגעגעה לאביה. הוא לעולם לא שב ונרצח במחנה
עבודה. כמו ניצולי שואה רבים, אחותי חוותה השפלות שמהן מעולם לא הצליחה להתנער
ושהיא העדיפה להדחיק ברגע שבו חייה היו שוב מובטחים, מאחר שחייה היו כה יקרים לה.
.
אבל להורים שלי היו תוכניות אחרות ובאופן טבעי הם לא יכלו להרשות לנערה מתבגרת
להגר בעצמה לישראל. אווה התאבדה. היא קפצה מחלון, הייאוש שלה בסופו של דבר היה
קיצוני מדי. סבתי, שלמעשה רצתה להישאר בבודפשט ולהעביר את שארית חייה שם, נמלטה גם
היא לווינה תחת נסיבות מסוכנות ותוך סיכון חייה על מנת לתמוך בנו. בתקופה זו
משמעות הפעולה הייתה מסע בכיוון אחד, ללא אפשרות לחזור. אילו הייתה שבה להונגריה,
היו צפויות לה שנים ארוכות בכלא בשל עזיבת המדינה. היא לא הצליחה להשיג ויזה
לארה"ב משום שהייתה מבוגרת מדי. כתוצאה מכך ווינה השתנתה עבור כולנו מתחנת
מעבר זמנית לתחנה סופית.
אבי
מעולם לא הצליח לדמיין שיחיה במדינה בה גרמנית היא השפה המדוברת. קולות הפקודות
הגרמניות, אשר חיסלו את רוב משפחתו, עדיין הדהדו באוזניו באופן ברור מדי. הוא עצמו
נמלט מהמוות במזל בלבד. עכשיו המשפחה נתקעה במדינה שכזו בדיוק והייתה זו שפה זו
בדיוק שהיה על כולם ללמוד. הורי הצליחו לבסס דריסת רגל לעצמם בענף הטקסטיל בווינה
באמצעות פעלתנות וחריצות מרובות. ככל שעבר הזמן מצבת השתפר ממגורים בשכירות עם
שימוש במטבח ומקלחת על בסיס שעתי לפריחה ושגשוג.
גם
אני הצלחתי במהלך 40 השנים האחרונות לבנות משהו על ידי הפיכת חברת פלדה קטנה
ומיושנת עם קומץ עובדים אשר "טוהרה" תחת הנאצים לחברה בינלאומית עם 700
עובדים בתשע מדינות. הנאצים תכננו אחרת. עד ליום זה החברה נושאת את שם מיסדה, אשר
עזב בבהלה ב-1938 ומת בניסיונותיו להגר. אם משפחתי באוסטריה של שנות החמישים הייתה
חווה את אותה הדחייה של כל דבר זר, כפי שחוו שוב כיום, ונעשו מקובלים בחברה, אם
הדברים היו מתפתחים אחרת בדרגות שונות, אז אני וודאי הייתי מקים את החברה שלי
במקום אחר. מבלי להישמע מתנשא, לא בלתי סביר להניח שהייתי בר מזל באותה מידה במקום
אחר.
דבר
זה נכון גם בנוגע למקומות העבודה שהחברה שלי יצרה בזמן זה, כולל באוסטריה. אבי
ראה, בשטעטל הגליציאני שלו, איך יהודים מכובדים, משכילים, ואדוקים אולצו לרכב זה
על גבי זה על ידי עושי דברם של האס-אס. הוא הושפלו עד עפר ואולצו לזחול על ארבע,
בעוד יהודים אחרים כבדי גוף אולצו לשבת עליהם כרוכבים ואז, על מנת לבדר את הנאצים,
"להתחרות". בשלב זה אבי החל להטיל ספק ולשאול את עצמו אם הנאצים אינם
צודקים ככלות הכל. האם לא היינו באמת תתי אדם? אחרת, כיצד ייתכן שאלה שעד כה זכו
להערכה בשל ההשכלה והחוכמה שלהם יושפלו עד כדי כך? ומה נהיה ממנו עצמו? כיצד הוא
מסוגל לצפות בהתרחשויות האלו מבלי אפילו לנסות, אפילו בידיו שלו, לעצור את
הבריונים האלה? בשלב מסוים היסודיות האכזרית של שטיפת המוח הנאצית שכנעה לא רק את
מבצעי הפשעים אלא גם את קורבנותיהם. הם החלו להרגיש שהם תתי אדם בהתאם לאופן בו
התייחסו אליהם. המצב הפך ל"נורמלי" והנורמליות האמיתי הפכה למזורה
ומנותקת מהמציאות.
לאחר
המלחמה, אבי ראה חייל רוסי בודד חמוש בתת מקלע ששומר על מאות אסירים גרמניים. הם
היו מטונפים, מפוחדים, כפופים, ומושפלים בדיוק כפי שהיהודים היו לפניהם. מאות
גרמנים גם כן לא הגנו על עצמם – כנגד רוסי אחד בודד. רק אז אבי הבין שכל אדם, בלי
קשר למי הוא, יכול להפוך להיות תת אדם במצב שכזה.
הרבה
ניצולי שואה מונעים על ידי הרצון להסביר איך ומה הם היהודים באמת. הם רצו להראות
באמת שהנאצים טעו. "יהודים הם שונים ולא באופן בו הם הוצגו" היה המסר
שלהם. באופן מסוים הם ניסו נואשות ליצור מחדש את הכבוד העצמי שלהם במראה המעוותת
של רוצחיהם. דור זה גם לא עשה אף מאמץ לקבלת פיצויים; הם לא רצו להצטייר באופן בו
אפיינו אותם הנאצים, כחמדנים וחסרי שובע.
טווח
רגשות בלתי נתפס
אבל
הורי השתייכו גם לדור שבנה את המדינה היהודית לעצמו מתוך הביצות והמדבריות של
ישראל ועמדו על שלהם אל מול עליונות צבאית. בפרק זמן של כמה שנים ניצולי השואה
הביטו אל מעמקי תהומות האנושות הבלתי נתפסים, אך הם גם אלה שהגשימו את החלום של
הקמת ישראל. הם שרדו את גיהינום ההשפלה וחוו את אקסטזת הגאווה בהיותם ישראלים.
טווח בלתי נתפס של רגשות. אבל אחותי חשה נבגדת בנוגע לישראל ורק אז היא איבדה את
הרצון לחיות. הדור שלי לעולם לא חש בתהומות הללו נפערים בבטנו.
הדור
של בני ובנות השורדים שונה. הרבה כבר אינם מצדיקים עצמם, אינם מנסים לתקן את תדמית
היהודים שנוצרה על ידי הנאצים, ואינם תרים אחר הרצון הטוב של האנטישמיים. אבל
למרות זאת הזהות שלהם קשורה בזאת של אלה שפגעו בהם. היא מגדירה את עצמה למרות
הנאצים ובסופו של דבר כתוצאה ישירה מהם. נקודת ההתייחסות זהה.
אנחנו
לא ניצולי שואה אלא קורבנות שואה. ההורים שלנו לימדו אותנו שעל המזוודה תמיד
להישאר ארוזה. שלעינו להביט בזהירות רבה אם אנו מניחים שמישהו הוא חבר שלנו. שעלינו
תמיד לדמיין כיצד עליו להתנהג. אמון בסיסי, תחושת בטחון ושורשים – אלה היו הדברים
שלא יכולנו לפתח. דור אחד לאחר מכן, גם הילדים שלנו לא היו מסוגלים לעשות זאת. מי
יכל ללמד אותם כך? לי יש שלושה ילדים; אחד מהם גר בישראל, אחד בארה"ב והשלישי
כל הזמן מטייל. המצב אותו דבר אצל חבריהם, ילדיהם של חברי היהודים. מה יש שיחזיק
אותם, שיישארו? העולם שלהם, כמו שלי, מעוצב כך שעל מנת להישאר בטוח, הדבר הטוב
ביותר הוא להמשיך לנוע.
המזוודה
ותצלום: כנגד הפיתוי
תמיד
אני נושא עמי סוג מסוים של תצלום במזוודה. אם הוא נשחק, אני מחליף אותו באחר, אבל
הנשא תמיד דומה.
כרגע
אני נושא עמי תצלום המציג יהודי מאמין אשר מוכה. הוא מוקף בערב רב של מענים והם
בקושי מצליחים להימנע מלצחוק. אני נושא את התצלום הזה עמי לא משום שאני מריר ובלתי
ניתן לפיוס, אלא משום שאני לא רוצה להקהות ולאבד את חושי בשל החיים הטובים שלי.
מצבי טוב (מדי) כאן. יש לי אישה נפלאה לצדי, ילדי נבונים ובריאים, יש לי חברים
הגונים ואינטליגנטיים ואני מנהל אורח חיים בטוח ומשגשג. ומסיבה זו בדיוק אני נזהר
שלא לאבד את חושיי. מטרתן של תמונות אלה של הזוועות שאני נושא עמי היא להזכיר לי מי
אני ואיך הדברים יכולים להתפתח עבור מישהו כמוני במידה ואני נכנע לפיתוי המתוק
ונאפשר לזמנים הטובים להרדים אותנו.
עד
לעצם היום הזה אני לא יכול לדמיין שאנו היהודים אי פעם נצמיח שורשים – בדיוק כפי
שרבים משכני הלא יהודיים לא יכולים לדמיין שאנו כבר איננו נטע זר. סבי וסבותי
הגליציאנים וההונגרים, בדיוק כמו הורי, קיוו שוב ושוב ותמיד לשווא שהכל יסתדר.
כיצד אני יכול להאמין בכך, תוך ידיעה שהם טעו? בכל פעם. אני לא יכול להאמין
שהדברים אי פעם ישתנו, ולרוע המזל, הילדים שלי גם כן לא יהיו מסוגלים להאמין בכך.
להכיר את הנקודה בזמן בה באמת חייבים לעזוב – ולאן ללכת? – זו משימה קשה. הורינו
וסבותינו לא תמיד ידעו זאת, וגרוע מכך: רבים מהם פספסו את ההזדמנות.
לכל
אחד יש את הסמנים האישיים שלו. שלי פשוטים למדי: כל עוד ארמין ת'רנר מורשה לכתוב
את כל שעולה על רוחו ומאנפרד דייקס לא מנוע מלצייר את מה שגם אני עד לו, אני עדיין
יכול להישאר. למשפחה שלי יש חוב עצום למדינה הזו ואני מאמין שאנו יכולים גם להעניק
לה הרבה בתמורה. כאשר אני שותה את הקפה שלי עם חלב בקפה אימפריאל בכל שבוע, מאזין
לקונצרט בהיכל הקונצרטים, רואה את הפנים המרוצים של העובדים שלי במסיבות של החברה,
כשאני מחזיק אצבעות לאוסטריה שלי או כשאני במקרים נדירים אומנם, אך לעתים – מטייל
באזור שטיריה – אז אני מרגיש טוב.
ונחזור
להתחלה – אני אומנם לא אסיר ולא נרדף כפי שהיו אבותיי אבל אני בהחלט אסיר תודה וכן
לפעמים גם אומלל.
