ההיסטוריה
המשפחתית שלי בעיירה באוקראינה -גילוי:
מסע רגשי דרך מזרח גליציה והעבר
חלפו 70 שנה, נדמה כי הזמן כאן עצר מלכת. ...
אבי נולד במזרח גליציה, אשר עברה גלגולים שונים הן כחלק מהאימפריה
האוסטרו-הונגרית, אח"כ השתייכה לפולין עברה להיות תחת רוסיה, סופחה לרייך
הגרמני, שוב היתה לחלק מברית המועצות.ואילו כיום שייכת לאוקראינה.
סבי עוד היה חייל בשירות הקיסר האוסטרי אבי שהיה אולאן פולני (חייל נושא רומח בחיל
הפרשים),. ולאחר השואה, אבי סירב לשוב לשם . כל שנותר לו היו סיפורים על הרפתקאות
נועזות.שלא יאומנו., בלתי נתפסים שעוררו בי הערצה ואהבה אליו.,שרק גברה והתעצמה
מאז שמת והגעגועים אל האיש הזה והמחשבה היום יומית עליו ועל הסיפורים שלו הביאו
אותי לתהות האם אני באמת מתגעגע אליו או שמא אני מתגעגע לנוסטלגיה והתחושה של
החמצה שיכולתי עוד לדעת ולשמוע אותו כשהוא נפטר צעיר מדיי לטעמי.המחשבה שאולי אני
מפאר אותו ועושה לו אידיאליזציה ואולי אני רוצה כל כך להידמות לו כדי שאוכל להיות
כמוהו גם כלפיי ילדיי? הרי אני כבר סבא בעצמי ואי אפשר להתרפק רק על דמותו .חיפשתי
הוכחה אובייקטיבית אשר תשפוך אור על דמותו האמיתית של אבי, מתוך מחשבה שהערצתי
לאבי עיוותה את המציאות שלי לגביו.האם ישנן הוכחות לסיפורי הגבורה שלו בדומה
לילדים המחפשים להם גיבורים בסיפורי האגדות.בחיפוש אחר האמת חששתי שמא יתגלה לי
משהו אשר יקלקל את התמונה שבניתי על אבי או מידע העלול לפגום באהבתי אליו.בסופו של
דבר החלטתי לשים סוף ללבטים , ולהסיר כל ספק ולהתחיל לחקור עליו ואודותיו. ומכאן
מתחיל המסע הפיזי והדימיוני אל המציאות כפי שהייתה וסופרה ונחקקה בזכרוני.
המסע שלי
את תחילת המסע שלי התחלתי בשנת 2012 בקיץ שבו טסתי ללבוב שבעבר נקראה למברג .נסעתי
על פני גבעות ועמקים בנסיעהשל שעתיים וחצי בדרכים לא דרכים , מיטלטל בין מהמורות
ושבילים משובשים עד אשר הגעתי ללאיוונו פרנקיבסק היא סטניסלב (סטניסלבוב), נסעתי
עוד 150 קילומטר ליבלוניקה .,( אשר כיום נקרא יבלוניסטיה ) כן זהו אותו השטעטל
המזרח גליציאני, הכפר הקטן של אבי בהרי הקרפטים,.
גברת פליס ההיסטוריונית המקומית וקצינת המוזיאון והאליה פטרוסניאק משוררת מסטניסלב
מלוות אותי במסע החיפשוים ומשמשות לי כמתורגמניות וכבנות המקום מסייעות לי בכל
ההתנהלות שם. באמצעותן ראיתי את הבית כנסת ואת המיקום המדוייק של חלקת האדמה
שהייתה שייכת למשפחתי שם ביבלוניקה. ראיתי את הגבעה הגדולה שכללה חורשות ואדמות
שמשפחתי קיבלה בירושה יחד עם משפחה נוספת שכיום משתייכת למיעוט ההוצולים שאבי תמיד
דיבר עליהם בבוז שהרי היו מהשונאים ובעלי התנהגות אלימה פרימיטיבית ואכזרית כלפיי
היהודים.
מסטניסלבוב ליבלוניסטיה
סטניסלבוב עיר ישנונית בלתי מערבית בלתי מודרנית שעקבות העבר ניכרים בה והזמן בה
כאילו קפא מלכת- מעט מאד חנויות אין פרסומות או סימנים אחרים המוכרים לנו מן הערים
האחרות .העיר מונה כ- 200,000 תושבים בקירוב המלון שאליו נרשמתי ליד בית הכנסת,
הוא מלון ששופץ על ידי יהודי שעבר לגור בעיר "נטולת היהודים" לאחר
המלחמה, ונוהל על בסיס עקרונות כשרות קפדניים, שלמעט אנשים בודדים כמוני לא היו שם
אורחים יהודים (באופן לא מפתיע.) הקירות מעוטרים בקריקטרות בסגנון דר שטירמר,
והאירוניה המרירה של הצגתן ככל הנראה לא מורגשת על ידי רוב האורחים. הרב המקומי
איש חב"ד סיפר לי על בתי הקברות הרבים שנהרסו ,אבני ההנצחה לזכר הרציחות
מנציחים את ההעבר. העיר מונה כיום כשלושה תריסרים של יהודים כשבעבר היא מנתה כמה
עשרות אלפים .הרב מקפיד לייבא בשר כשר מווינה. בעצת המלוות שלי ניצלתי את יום החג
הקתולי ותוך מעבר מהכנסייה האורתודוקסית ליוונית דרך בית הקברות בניסיון למצוא
חוגגים קשישים מקרב ההוצלים (שאותם כזכור אבי כה תיעב)נחל אכזבה. המבוגרים מקרב
הקשישים שחגגו הפסיקו במהירות את השיחות תוך אמירה "שמה שהיה היה ואין לנו
עניין לדבר על כך."הם גם לא הסתירו זאת ודאגו שכל מי שהיה לידנו יישמע את
נוסח ההתחמקות ואת הפניית העורף לנו ולמטרת ביקורינו שם .בשלב הזה הבנתי כמה
מורכבות הן צורות הדיכוי בכפרים אלה. ידעתי כמובן על דיכוי ורדיפת היהודים, אבל רק
בשלב זה התחוור לי הבוגדנות – העובדה שאלה אשר דיכאו אותנו, הרות'נים והקתולים
האלה שאהבו להתנשא מעלינו היהודים בשנאה יוקדת, בעצמם חוו היסטוריה ארוכה של דיכוי
– ראשית על ידי הפולנים, ואז על ידי הגרמנים, ההונגרים, והרוסים. אנחנו היהודים
היינו בתחתית הסולם של הדיכוי.
אבות
במורד הגבעה ראינו איש זקן מאוד שיורד.מתברר שהוא היה מעט יותר צעיר ממני. הוא לא
היה יותר דברן מהאחרים, אבל הוא כן הצביע על כמה בתים במורד הגבעה שהוריו סיפרו לו
עליהם, "בתים יהודיים" לשעבר, ושלח אותנו לאדם אחר ששמו היה מאזאלק והוא
נולד ב-1930. כששאלתי אותו על משפחת אנגלשטיין הוא לא הכיר את השם, אך ייתכן מאוד
שזה היה בשל העובדה שלא היה נהוג להשתמש בשמות משפחה בכפר בסופו של דבר שאלנו אותו
אם הוא אי פעם הכיר יהודים. מהיר כמו חץ הוא ענה "פוקוש וקסיל." הלב שלי
החסיר פעימה. הכינוי של אבי, שלא ציינתי בעבר לאף אחד, היה פוקוש. אבי גם סיפר לי
שהוא היה מוכר בתור "הבחור הגבוה" בקרב ההודים בגלל שהוא היה הכי גבוה
במשפחה, ובפולנית "פוקורץ" משמעו "קטנטן", יהיה הקשר אשר
יהיה. קסיל היה אחיו, קארול. "פוקוש הציל את חייו של אבי!" הצהיר מאזאלק
ופרץ בבכי. והתחיל לספר בנוגע לאבי,. אביו של מאזאלק עבד בסלילת כבישים. ב-1942
בעיירה וורוכטה, וכאשר הגרמנים, בעזרתם של המקומיים, החלו לירות ביהודים המקומיים
ובאלה שגורשו מהונגריה, הוא אמר את הדבר הנכון בזמן הנכון: "אל תיכנס לבית
שלך, הם יורים ביהודים."-
(היה זה תיעוד מדויק למה שידעתי).. בעזרת מסמכים מזויפים אבי ואחיו ברחו ועשו את
דרכם דרך רומניה, ולבסוף מצאו את עצמם במחנה ריכוז הונגרי, שממנו גם כן נמלטו
בעזרתה של רוזנת שהחשיבה את עצמה פולנייה., במחשבה כי סוף המלחמה קרב , חשבו אבי
ואחיו כמו יתר היהודים כי יהיו להם תמנאים טובים יותר וסיכויים יותר טובים לשרוד
תחת שלטו הרוסים והם שבו לאחר מסע רגלי ומלא הרפתקאות.לרוע המזל המחשבה הזו היתה
טעות כיוון שהרוסים עוד לא הגיעו ואבי ואחיו מצאו עצמם במילכוד:. היה זה הרגע
המכריע, כפי שמאזאלק הסביר: "ואסילינה טינקאלג'וק החביאה את פוקוש בבור
באדמה."
ואסילינה
הלכנו למצוא את האישה שעליה מאזאלק דיבר. הלכנו לבית
עליו הוא הצביע, אשר היה יותר כמו בקתה, ומצאנו אישה זקנה. ואסילינה מוטרוק
(שנולדה בשם טינקאלג'וק) גרה שם עם בנה היחיד, אלכוהוליסט. היא שכבה במיטה ובקושי
יכלה לשמוע. כאשר שאלנו אותה על הסתרת יהודים, שני גברים ואישה אחת בהריון, היא
מיד צעקה "פוקוש!" והצביעה אל עבר הבור בו היה קבורים במשך ששה חודשים.
ואסילינה החלה לבכות ולזמר זמירות. האישה הזקנה הייתה ילדת אומנה של הזוג שבעבר
הציל את פוקוש ואת האחרים. על פי האופן בו סיפרה את הסיפור, כאשר פוקוש התחנן בפני
אימה האומנת קאטרינה מיסג'ק להציל אותו, הוא אמרה בתחילה: "אני חייבת לשאול
את מיכאילו בעלי." אבל אז הוריה האומנים של ואסילינה הורו לה לחפור בור
באדמה, בין עץ תפוחים לעץ אגסים. באותו הזמן משמעות הדבר הייתה שהם מסכנים את חייהם
– לא היה להם ספק שהשכנים שלהם היו מדווחים עליהם באופן מיידי אם היו מגלים,
ושהגסטאפו היה מחסל אותם במהירות. הם הביאו אוכל לאנשים שהסתתרו מתחת לאדמה רק
בלילה, הם הביאו אותו בדלי לעץ התפוחים, תוך שהם מעמידים פנים שהם הולכים להביא
מים. הם היו מבועתים מהמחשבה שיירו בהם, אבל הם לקחו את הסיכון בכל זאת. במשך ששה
חודשים אבי, אחיו ואשתו ההרה של אחיו כמעט ולא יכלו לעזוב את הבור באדמה – רק בזמן
ירח חדש, בחסות החשיכה. רציתי לראות את הבור. בנה של ואסילינה התנדב להראות לנו
אותו, אבל בתחילה היא לא רצתה שיעשה זאת. "אנשים ידברו." היא עדיין
פחדה.!! בסופו של דבר הלכנו לראות אותו. עדיין ניתן היה לזהות את שרידי הבור
באדמה, ועץ התפוחים עוד עמד שם. שאלתי: "האם אבי אי פעם החזיר להם על כך
שעזרו לו?" כן, הוא החזיר, אמרה ואסילינה: מאוחר יותר הוא נתן למשפחה בית,
קרקע וכסף. ואסילינה התחתנה עם גבר ששירת בצבא המורדים האוקראיני (UPA)
האנטי-רוסי ולאחר מכן נידון ל-25 שנה בסיביר. המשפחה כולה העבירה את עשר השנים
הבאות בעבודת פרך בסיביר. כשזכה לחנינה המשפחה חזרה לביתם והם הוקעו כבוגדים או
חזירים רוסיים הבית שפוקוש העניק להם נהרס הם בנו את הבקתה בה מצאנו את ואסילינה
כאישה זקנה עם בנה. בעלה עזב אותה בעבור אישה צעירה יותר, זמן לא רב אחרי שובם
מסיביר. אני חבה את חיי הארוכים לפוקוש." היא אמרה לי בלי שום סימן למרירות
שהייתה זכאית לחוש, "הוא התפלל עבורי."
פוקוש הופך לראש העיר
כאן אספר כיצד אבי "פוקוש"הצליח להגיע למעמד בו יכול היה להחזיר טובה
למשפחתה של ואסילינה לאחר המלחמה
לאחר ששה חודשים בבור באדמה, לו ולאחיו היו זקנים ארוכים, כמו לרבנים – או כמו
לכמרים, ובאותו הזמן כמרים היו חשודים בעיני הרוסים לא פחות ממה שיהודים היו
לנאצים. במקום להסתיר את עובדת היותם יהודים, עכשיו היה עליהם להוכיח זאת. על מנת
לשכנע את הקצין היהודי – רוסי שגורלם היה בידיו, הם התחילו להתפלל בעברית. זה שכנע
אותו – ומאחר שהיו כל כך מעט אנשים באזור ב-1944 שבאופן ודאי לא היו נאצים, הרוסים
הפכו את אבי לראש העיר של יבלוניסטיה שהפכה למקום "חופשי מיהודים". הוא
סיפר לי על כך לעיתים קרובות, ואני מוכרח להודות שהיו לי רגעים בעבר, שאני מתבייש
להודות בהם לאחר טיול זה, בהם לא הייתי בטוח אם הדבר היה אמת או סתם סיפור מרתק
שסופר על ידי אב לבנו. כפי שגיליתי, זו הייתה האמת. אחיו של אבי ואשתו שהייתה
בהריון מתקדם שבו להונגריה ואבי, ראש העיר של יבלוניסטיה. עבר מבית לבית, והראה לרוסים מי היו הנאצים. הוא הצביע על הרוצחים
והעושקים, אשר קובצו יחד בנקודת איסוף, "כפי שנאספו היהודים", כפי
שמאזאלק זכר היטב. לעומת זאת, היעד הבא עבור האוקראיניים הרוצחים והעושקים היה
סיביר, לא המקום ביער הסמוך בו היהודים נורו בהמוניהם. מאזאלק סיפר לנו על הרגע בו
אביו היה אמור לעלות על הרכבת לסיביר. פוקוש, אבי, אמר: "לא, לא את האדם
הזה." הוא לא שכח את מה ש"האדם הזה" עשה בעבורו – הוא הציל את חייו
של פוקוש, ועכשיו פוקוש החזיר לו טובה. האיש הזקן עמד מולי בדמעות.
הזמן שבילה אבי כראש העיר של יבלוניקה הסתיים לאחר שהופיע ברשימת החיסול של ה- UPA, צבא
המורדים האוקראיני, והוא הבין ששם, לבד בין אויביו, במקום בו לא יוכל אפילו למצוא
את קבריהם של אנשיו,אין לו עתיד. הוא הוחבא שוב על ידי חוואים, הפעם בעגלת חציר,
וברח חזרה להונגריה. מאזאלק אישר לי את הדברים כפי שסופרו לי ע"י אבי.
היהודים האחרים
אף
אחד לא זכר במדויק לגבי יהודים אחרים , אך כל פעם שהשם "פוקוש" עלה הוא
עורר תגובות חיוביות כגון: "הוא היה אדם טוב " או "שהיה אדם עשיר".
חלק מהדוברים ההססניים הפכו בעצמם לעשירים.אולי בזכות הצלת יהודים .לא ברור.שם אין
זכר לירי ההמוני ולא ניתן למצוא אף לא אבן הנצחה אחת. . (הרוסים סירבו להקים מצבה
שכזו, מאחר שלטענתם אלה לא היו יהודים שנרצחו שם אלא אזרחים סובייטיים כמו בכל
מקום אחר). אישה נוספת אמרה על פוקוש: "הוא נהג למכור לאמא שלי מטליות
בתשלומים." נאמר לנו שכיתות היורים סיימו את יום עבודתם בשעה 5 בערב, ממש
כאילו עבדו במשרד. פעם אחת נערה צעירה אף נשלחה הביתה: "לכי הביתה, ילדה
יפה." שאר המשפחה שלה כבר הוצאה להורג. הסימן היחיד שנותר מבית הקברות היהודי
שהיה בטארטוב, בו אבותיי פעם נקברו, הוא מצבה אחת גדולה ובודדת שהעניים עוד לא
לקחו לבנות את בתיהם. ייתכן שאבן זו פשוט הייתה כבדה מדי לסחוב. "היו יריות
ליד הנהר." נאמר לנו על ידי שתי נשים זקנות שהלכו עם כלב במקום בו היה בית
הקברות הישן. בבניין הגסטאפו לשעבר גר עכשיו אוליגרך. בניין טרנספורמר עומד כיום
באתר בו היה פעם בית הכנסת. ביארמכה מצאנו חנות עתיקות שמכרה יודאיקה, כולל גביעים
לקידוש ותריסרי נרות לשבת. קניתי שניים פשוטים מאוד – מי יודע, אולי אחד מהקרובים
שלי פעם החזיק אותם בידיו. "העונה היא בחורף," אמר בעל החנות, "אז
יש לי יותר מבחר." חשבתי לעצמי: "הם עדיין מוכרים את היהודים כיום,
למרות שחיסלו את כולם לפני זמן רב." שם הזמן פחות או יותר עצר מלכת. כיום
רבים מהם עדיין בדיוק כפי שהיו אז – תוקפניים, פרימיטיביים, פטריארכאליים, ומאחורי
רברבנות הפונדקים שלהם, מלאי פחד. למרות זאת, בנסיבות קיצוניות, כמה מהם עדיין
מסוגלים לראות מעבר למערכות האמונה שלהם ולהסיק מסקנות בעצמם – ואולי אף לסכן את
חייהם עצמם על מנת להציל חיים של יהודי.
סיום
נסעתי חזרה לביתי. לעתים נדירות הייתי כה מודע לכמה
בר מזל אני שיש לי את האפשרות לעשות זאת.!!
יכולתי פשוט לשוב לביתי, לאשתי, למשפחה שלי ולחיים שלי. מה שחוויתי לא שינה אותי,
אבל באופן מסוים, אולי זה כן. היה זה הטיול הכי רגשי והכי ומתיש בחיי. לפרק זמן
מסוים לא הייתי מסוגל לישון, נתקפתי בתערובת שלכעס בלתי מרוסן, אבל ואושר – ובתחושת
הכרת תודה לכך שתמיד יש קומץ אנשים בכל צד אשר מתנהגים כמו בני אדם אמיתיים. מעולם
לא הרגשתי כמו קורבן. אני לא וסבל סיפורי קורבנות. המחשבה שעלי לנהוג כקורבן פוגעת
בכבודי. אני חושב שהדבר יהיה מגונה אם אני אחשיב את עצמי כקורבן, מאחר ששום דבר לא
קרה לי שמתקרב אפילו במעט לגורל שנסבל על ידי הדור של הורי. אני מעולם לא רציתי
"להתקשט" בסבל של אבותיי – זה יהיה קל מדי. לאחר הטיול הזה, אני מעוניין
לעשות זאת אפילו פחות. אני לעולם לא רוצה להיות קורבן – לעולם!! אני רוצה להיות
כמו אבי וכמו אלה שעזרו לו !!
.
