גבירתי הנכבדה ראש עיריית
הרצליה
אדוני הנכבד סגן ראש העיריה
משפחה יקרה
חברים יקרים
אחריי מותו של אבי ז"ל חזרה אימי לתכנית המקורית והחלה בשנת
1984 יחד עם עיריית הרצליה לבנות את המרכז שהיא ליוותה בהתפתחותו עד מותה.
אפרופו הרצליה – הרצל היה ווינאי, נולד בבודפשט וחלם
על ישראל.דבר שמקביל בקורות חיי.
כולנו מלאיי גאווה שהכוונה לבנות מרכז על שמו של אבי עם
כל התכנים שבה קרמה עור וגידים. לאחר מותה של אימי ז"ל החלטתי להמשיך את תעוד
זכרונם של הוריי.
עזרתה של עיריית הרצליה, סיועו של האדריכל, עזרתו של
סרג'יו ותמיכתם של אישתי ובננו דניאל הביאה אותנו עד הלום ואת המרכז החדש ליעודו.
אני מודה שאני מוצף ברגשות. עבורי, זה הוא יום חשוב ואני אסביר
ואפרט מדוע:
אבי ז"ל ראה בעיירה היהודיה בגליציה ממנה הוא בא יהודים מכובדים, יהודים
אדוקים ומלומדים נדונים להשפלה והתעללות מידיי בריוני האס-אס.
לשם השעשוע, נאלצו אותם המלומדים לרכוב אחד על גביי השני כאשר הכבד
למעלה. הם נאלצו לזחול על ארבע.
בראותו את המאורעות הללו החל אבי לתהות ולשאול עצמו שאלות כגון: האם
הנאצים צודקים? האם היהודים הם באמת תת-אנוש? איך קרה שאותם אנשים חכמים
ונערצים, בעלי השכלה וחינוך שקעו בתהומות אנושיים כאלו? מה עלה בגורל אותם אנשים
שצפו ולא נתנו מענה? איך יכלו אותם יהודים ללכת כצאן לטבח מבלי שיקומו לגונן על
עצמם?
בסוף המלחמה, ראה אבי חייל רוסי אחד, חמוש בתת-מקלע, שומר לבדו על
מאות אסירים גרמנים. מלוכלכים, מפוחדים,
כפופים ומושפלים. מאות גרמנים למולם חייל רוסי אחד. רק אז הבין אבי, שכל עם שנמצא
במצב בו נמצאו היהודים בשואה מאמין בתת האנושיות שלו עצמו.
הוריי ואחותי היו חלק מהדור שבישראל הפריח את המדבר וייבש את הביצות, ושבנה את מדינת היהודים למרות שעמדו מולו שלטונות חזקים.
הדור של ניצולי השואה שחווה
לפני שנים קודם לכן, את התהום האנושית, הגשים את החלום של הקמת מדינת ישראל
הדור ששרד את הגיהינום של השפלה שהפכו לרוממות רוח וגאווה - גאים להיות
ישראליים.
הדור שלי ודור הילדים שלי מעולם לא הרגישו תהום זו על בשרם. אנחנו
לא ניצול שואה, אבל בכל זאת אנחנו קורבנות השואה. ההורים שלנו לימדו אותנו שבכל
מקרה מזוודה אחת חייבת להיות ארוזה!
לי יש שלושה ילדים, אחד מהם מתגורר בישראל, אחד בארה"ב, ואחד
שתמיד נודד בין אוסטריה לישראל.
הוריי ז"ל לימדוני מהי המשמעות של חיים כיהודי זקוף וגאה ואת זה ניסיתי להקנות לילדיי. בני דניאל הוא הראשון מילדיי
שהצליח לעשות את מה שאני עצמי רציתי לעשות.
החום האנושי והאהבה שהוא
חווה בישראל גורמת לי לקנאה שזורה בצער על הקשיים, המצבים המגוחכים וההפתעות שהוא חייב לעבור כישראלי. אני סמוך ובטוח
שהצלחתו בישראל תגרום לו להצליח בכל מקום בעולם.
המרכז בו נפגשים יום ביומו דורות שונים של ניצולי שואה ולוחמים למען חופש וקיום מדינת
ישראל עם ילדיהם ונכדיהם הופך את המקום לחשוב ומיוחד.העובדה שדורות שונים משתפים
ערכים חיוביים ואת ניסיון החיים חשובה הן להווה ובעיקר לעתיד.
ברגעים מרגשים אלו אני חושב על אחותי – אווה שלא זכתה לעלות לישראל, נקלעה למשבר נפשי ובאופן טראגי
שמה קץ לחייה.
היום בחג החנוכה , חג השחרור הלאומי עומדים אישתי בני ואנוכי כנציגים של הוריי ואחותי
ז"ל ותקוותינו היא שהמרכז הזה יתרום תרומה קטנה לפיתוחה של הרצליה היפה.
תודה רבה.
