מרקוס אנגלשטיין (1911-1982) נולד
בשטטל גליציאני ביבלוניסטיה (אז פולין וכיום אוקראינה). בשנת 1939 החל בנדודיו על
פני מחצית יבשת אירופה, תוך מנוסה ובמטרה להציל את חייו מהנאצים. הוא שרד מחנה
עבודה, הצליח לברוח ממחנה ריכוז, הצטרף לקבוצת התנגדות והצליח
לשרוד, זאת בניגוד למשפחתו הגרעינית ולאשתו הצעירה, אשר נכחדו.
זמן קצר לאחר המלחמה
פגש מרקוס בבודפשט את רוז יבור (2006-1912) אישה צעירה אשר התאלמנה ואיבדה
גם היא את רוב משפחתה בשואה. רוז ובתה אווה שרדו את גטו בודפשט. השניים
התאהבו והתחתנו בשנת-1946 ושנה מאוחר יותר נולד בנם ארווין. כחלק מרגישותו ומאופיו
המשפחתי, החליט מרקוס לסמל את ההתחלה החדשה ואת האחידות המשפחתית ולאמץ את שם
משפחתו של בעלה הראשון של רוז- יבור עבור שני הילדים.
ב-1950 מרקוס, רוז וילדיהם ברחו מאימת הקומוניזם בהונגריה תוך מחשבה ותכנון להגר
לארצות הברית. בשל הבירוקרטיה וההמתנה למסמכי ההגירה, שהותם בוינה התארכה למשך מספר
חודשים. אווה, בתה בת הארבע-עשרה של רוז חלמה לעלות לארץ ישראל בעליית הנוער.
תכניותיהם של מרקוס ואימה לא עמדו בקנה אחד עם חלומותיה ומשהבינה אווה שחלומה לעלות
לארץ ישראל עלול שלא להתממש, היא אבדה תקווה, נקלעה למשבר נפשי קשה ודכאון כבד אשר,
גרמו לה בסופו של דבר לשים קץ לחייה.
לאחר האירוע הטרגי,
רצתה אמה של רוז לתמוך בה ובמשפחתה האבלה. על כן,
מהרה לברוח מבודפשט תוך סיכון חייה ותוך הבנה כי מדובר במעשה שיש לו השלכות
רבות והחשוב מכל הוא ויתור על הסיכוי לקבלת אשרת כניסה לארצות הברית. מעשה זה הביא
לכך שהמשפחה נותרה בוינה לעד.
ערכים של טוהר והגינות,
חריצות ועקביות, שזורים בעבודה קשה, אפיינו את מרקוס ורוז יבור, אשר הצליחו לבסס
את מעמדם מבלי לשכוח את המסורת היהודית, תוך מעורבות פעילה בארגונים ציוניים.
בנם
ארווין חונך לאורה של זיקתם העזה למדינת ישראל ואהבתם את תושביה והיא זו שגרמה להם
להכות שורשים גם בישראל . ניסיונם המר לימד אותם ש"בסופו של יום יהודי תמיד
צריך לשמור על מזוודה אחת ארוזה" . 
